"זה אף פעם לא נגמר... התפקיד ההורי...."

אמרה לי מישהי, גם כשהוא בן 38 אני מרגישה צורך לחנך, להטיף, המילים פשוט יוצאות לי מהפה ...מה שאני אתן לו לעשות טעויות? מה אני לא אמנע אותן ממנו?...."

אז זהו ,שכן. לפעמים לטעות מאפשר להבין איך מתאים להמשיך.

לפעמים לטעות ,מוצא את הדבר הנכון שכל אדם צריך לעצמו.

לפעמים לנסות ולטעות ובעקבות הניסיון לעבור שיעור לחיים זה לא פחות חשוב, אפילו יותר, בשביל הילדים מהניסיון למנוע מהם טעות.

כי מאותו רגע קטן, שבו הילד הבין שטעה טמון כל השיעור.

ולא חשוב אם הוא בן 10 ,18 ,32, או 48....

החיים הם שלו לנסות לטעות, ולהמשיך הלאה. כי אנחנו ההורים, לא נוכל לחיות את חייו כי אם רק את שלנו, וההפרדה ביננו ובינו תתקיים באם נרצה בכך, או לא.....

"התפקיד שלי לא נגמר היא אומרת לי, באם אני ירצה בכך או לא, רק תגידי לי, היא שואלת בעיניים בורקות מדמעות,

"איך עושים את זה?"...

איך מונעים חיכוכים, איך מעבדים עימותים, איך מבינים שאמירה קולנית לא תמיד מכוונת לפגוע בנו, אלא מאפשרת לילד שלנו לפרוק משהו רגשי משלו....איך?

התשובה ,טמונה בגוף השאלה, אני עונה, לא מונעים דבר. כשהוא עולה בטונים, את יורדת בהם, כשהוא שולח אמירה בדמות חץ פוגעני, את הודפת ולא מאפשרת לחץ הרעיל לחדור את האהבה האימהית, האינסופית שלך. וכשהוא רץ אליך את מקבלת אותו באותו חיבוק דביק וממגנט, שמאפשר לשניכם לקבל ולתת כוח להמשיך.

ויחד,באותו ריקוד טנגו דואלי, אתם ממשיך יחד מתקרבים מתרחקים, שני צעדים קדימה שניים לאחור, חבוקים ורוקדים לקצב החיים.

הצל ההורי בפסיכודרמה