הוא נכנס ,התישב בכעס ולאחר שלגם משהו פתח ואמר: אני לא יכול עם זה יותר, הבנק, האישה, הילדים ההוצאות, זה לא נגמר....
בא לי לזרוק הכל ולהיעלם, מה אני עושה עם הלחץ הזה?...
כשפצצה מהסוג הזה נזרקת בחלל הקליניקה כל המקום כולל הקירות נכנסים לדריכות. אני לא. זה לא חס וחלילה שלא איכפת לי, הכי איכפת לי שבעולם. זה לא שאני לא מגלה אמפטיה, היא מיד צפה ועולה אצלי, וזה לא שהלחץ לא גורם לי אי נוחות. זה המיכל שלי, הוא כמו שריר שמתרחב בכל פעם מחדש, שעליו אני עובדת כבר יותר מ20 שנה, הוא מכניס את הדברים לתוכו מעכל מעבד ומוציא החוצה עם פסיכודרמה. פעם זה כסא ריק, פעם זה משחקי תפקידים, פעם אלה הכפילים, ופעם עם חילופי תפקידים.
כי לאיזונים יש את הזמן שלהם והקצב ,אותו הם מבקשים ליצור, יכול להיות כל כך מבלבל, והחיבורים האלה בין הזמן, הקצב והאיזונים ,הם ימצאו: בגישושים, בסערה, או בישיבה רגע על הגדר. ולו רק בשביל להביט על החיים ולנסות להבין איך עושים בהם את הסדר ומה נכון לכל אחד מאתנו. התשובות יגיעו רק בוא לא ניתן לסיר לחץ להרוס את התבשיל. לפעמים בישול כזה יכול להוציא מרק טוב , סמיך ומהביל...בוא נפתח את הסיר באיטיות, ונטעם ממנו אחרי שנשפנו...פווווו.
